עם חלוף השנים, ההתבגרות, ההורות, ימי הזיכרון הופכים להיות עצובים וקשים מנשוא. השעות הראשונות של יום הזיכרון מלוות בהדחקה. משתדלת לעקוף מכשולים מנסה לא לשקוע יותר מדי בטקסים ונמנעת מצפייה בטלוויזיה. בוקרו של יום מתחיל בשגרה עם צפייה דרוכה לצפירה. מכאן מתחילות החומות לקרוס ולהתפורר. בשעות הצהרים אני צופה בחצי עין בטלוויזיה ולאט לאט, אני מתחילה לשקוע יותר ויותר בסיפורים, מוחה דמעה, בסתר, חלילה שלא יתפסו אותי בני המשפחה. עד שמסתיים היום, אני שקועה עד צוואר בעצב המשפחות מלווה בתמונות הנופלים הצעירים, היפים והכל כך אבודים.
תחושת העצב והאבדן, מלווה אותי עוד שעות ארוכות. אני, כמו רבים מאזרחי המדינה הבוגרים, לא מסוגלת לעשות את המעבר המשונה הזה, מעצב לשמחה. אני שמחה בחיי, אני שמחה במשפחתי, אני שמחה שיש לי מדינה חופשית (עדיין). כי כמו שאמר מישהו, איני זוכרת מי: כנראה שעם ישראל טוב יותר בצומות ובאבל.
למחרת, בלהט ההכנות, על פי מורשת אבות (שבעל פה), מתחילים ההרהורים לדעוך וגם אני כמו כולם מתחילה במלאכת הפולחן, "על האש".
לרגע חשבתי לסיים כאן. להמשיך עוד קצת את עצרת יום הזיכרון. המעבר מזיכרון הנופלים, מהמחשבה על המשפחות והחברים שנותרו עם הצער והכאב, הוא מעבר קשה גם בכתיבה. התחושה שמתכונים ועוד מתכוני בשר יופיעו בכפיפה אחת עם הקינה הוא חילול הקודש...
נראה שאסיים פה. ואתחיל את יום עצמאותנו בפוסט חדש.
Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה