ימים שכאלה

הימים, ימי הולדת וזיכרון, לא לכאן ולא לשם. האמת שיש קרבה גדולה בין אלה ובין אלה ולא פלא שהגבולות מטשטשים. גם אלה וגם אלה, מעוררים געגועים ונוסטלגיה. גם אלה וגם אלה, מעלים מחשבות, שבעקבותיהם עולה סדרה של ספק החלטות, ספק הבטחות. והנה הראשונה שבהם, זו שעולה בי כמעט כל יום מחדש: לא איכפת לי מה יגידו, שיקפצו לי כולם. איזה כיף, איזו הקלה וזה נשמע נפלא, זה נקרא נפלא, וזה פשוט בלתי אפשרי. הפעם הראשונה, שהרעיון עלה בדעתי, הייתה ביום הולדתי הארבעים. זה היה אחד הימים הכי עצובים בחיי, לא בגלל יום ההולדת ולא בגלל הגיל. מתוך העצב ובגלל הנסיבות הגעתי למסקנה חשובה, שבגיל ארבעים, כבר אפשר להגיד לכולם שיקפצו, ולהתחיל לעשות את הדברים בצורה כנה, עם פחות צביעות, פחות מייק אפ, פחות חשש ממה יגידו או איך זה נראה. האמת, שאפשר להגיד את זה עוד קודם, אבל אצלי זה התחיל לצוץ, רק בגיל ארבעים. פודינג סוֹלֶת (עוד מאכל שאף פעם לא אהבתי ועכשיו אני ממש זקוקה לו), הוא בדיוק מין כזה, לא איכפת לי איך אני נראה ושיקפצו לי כולם. אוכל מֶנַחֶם, שלגמרי אינו מנחם. אתמול, נזכרנו בו בזמן האזכרה והיום כבר הכנתי אותו לקפה מנחה של יום הולדת. תיכף תצטרף אליו עוגת הטארט טאטין תפוחים וטארט טאטין בננות, תותים ומשקה וניל (גם הוא ממשפחת הנוסטלגיה).

פודינג סוֹלֶת
1 ליטר חלב
80 גרם סוכר
140 גרם סולת
20 גרם חמאה
צימוקים, כחופן (לא כדאי לוותר)
מחמים את החלב, החמאה והסוכר בסיר על להבה בינונית. כשהחמאה נמסה, מוסיפים את הסולת, בזרם דק, תוך כדי ערבוב. מבשלים עד לקבלת, דייסה סמיכה, במראה לבה מבעבעת. מערבבים פנימה את הצימוקים. מעבירים לתבנית (רצוי עם צורה דקורטיבית) ומקררים. הופכים על צלחת ומתנחמים.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה