משקה וניל בניחוח ילדות

הרבה לפני השוקו, היו הקקאו, הסחלב, ומשקה הווניל. אני מדברת על התקופה, בה החלב היה נמכר בבקבוקי זכוכית עם מכסה אלומיניום. אחר כך כבר הגיעו השקיות ואחריהן השוקו המוכן. אבל לפני כל אלה, היה הקקאו, משקה הבוקר של הילדים. את הקקאו הכינו, מחלב רתוח, אבקת קקאו וסוכר. הקקאו, תמיד היה חם, לפעמים פושר, אבל אף פעם לא קר. כשהיה פושר או מתקרר, היו צפות על פניו חתיכות של קרום.
לארוחת הערב היו פרוסות מחצי לחם לבן עם גבינה לבנה, עטופה בנייר שעליו התנוססה פרה ירוקה. הכול היה טעים יותר, או לפחות כך נדמה.
במכולת, אפשר היה לקנות גם לחם פומפרניקל, חצי לחם קימל, סוכריות כושי וגבינה מותכת עם קימל. כל אלה מתקשרים לתרבות היקית שהולידה גם את משקה הווניל. למען האמת, משקה הווניל התחיל כרוטב וניל לג'לי. הילדים הם שגילו שאפשר גם לשתות אותו כמו השוקו והקקאו.
כשעלעלתי בפנקס המתכונים שהורישה לי אמי, בחיפושים אחרי פודינג סולת, נתקלנו במשקה ווניל. הילדים כבר מזמן ביקשו לטעום, השם של המשקה, הילך עליהם קסמים.
הכנתי את המשקה, ללא צפיות גדולות. כנגד כל הסיכויים, המשקה נשתה עד תום. חלקו כך סתם וחלקו שודרג עם יתר מרכיבי ארוחת יום ההולדת, גלידת וניל, תותים וקצפת.
מחר ננסה את אותו המשקה והפעם עם פודינג תות.

משקה ווניל
1 ליטר חלב
5-6 כפות סוכר (אני הוספתי אפילו עוד קצת)
3 כפות פודינג וניל
1 כף תמצית וניל (אני הוספתי משחת וניל, מכאן הגרגירים השחורים)
בסיר על אש בינונית, מחממים חלב עם כל המרכיבים. מביאים לרתיחה, תוך כדי בחישה. טועמים בזהירות ומתקנים לפי הצורך. מצננים או לא ושותים.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

ימים שכאלה

הימים, ימי הולדת וזיכרון, לא לכאן ולא לשם. האמת שיש קרבה גדולה בין אלה ובין אלה ולא פלא שהגבולות מטשטשים. גם אלה וגם אלה, מעוררים געגועים ונוסטלגיה. גם אלה וגם אלה, מעלים מחשבות, שבעקבותיהם עולה סדרה של ספק החלטות, ספק הבטחות. והנה הראשונה שבהם, זו שעולה בי כמעט כל יום מחדש: לא איכפת לי מה יגידו, שיקפצו לי כולם. איזה כיף, איזו הקלה וזה נשמע נפלא, זה נקרא נפלא, וזה פשוט בלתי אפשרי. הפעם הראשונה, שהרעיון עלה בדעתי, הייתה ביום הולדתי הארבעים. זה היה אחד הימים הכי עצובים בחיי, לא בגלל יום ההולדת ולא בגלל הגיל. מתוך העצב ובגלל הנסיבות הגעתי למסקנה חשובה, שבגיל ארבעים, כבר אפשר להגיד לכולם שיקפצו, ולהתחיל לעשות את הדברים בצורה כנה, עם פחות צביעות, פחות מייק אפ, פחות חשש ממה יגידו או איך זה נראה. האמת, שאפשר להגיד את זה עוד קודם, אבל אצלי זה התחיל לצוץ, רק בגיל ארבעים. פודינג סוֹלֶת (עוד מאכל שאף פעם לא אהבתי ועכשיו אני ממש זקוקה לו), הוא בדיוק מין כזה, לא איכפת לי איך אני נראה ושיקפצו לי כולם. אוכל מֶנַחֶם, שלגמרי אינו מנחם. אתמול, נזכרנו בו בזמן האזכרה והיום כבר הכנתי אותו לקפה מנחה של יום הולדת. תיכף תצטרף אליו עוגת הטארט טאטין תפוחים וטארט טאטין בננות, תותים ומשקה וניל (גם הוא ממשפחת הנוסטלגיה).

פודינג סוֹלֶת
1 ליטר חלב
80 גרם סוכר
140 גרם סולת
20 גרם חמאה
צימוקים, כחופן (לא כדאי לוותר)
מחמים את החלב, החמאה והסוכר בסיר על להבה בינונית. כשהחמאה נמסה, מוסיפים את הסולת, בזרם דק, תוך כדי ערבוב. מבשלים עד לקבלת, דייסה סמיכה, במראה לבה מבעבעת. מערבבים פנימה את הצימוקים. מעבירים לתבנית (רצוי עם צורה דקורטיבית) ומקררים. הופכים על צלחת ומתנחמים.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

עוגת לייקח, ביום שאחרי

הייתי חייבת להוסיף עוד תמונה אחת של עוגת הלייקח, מיץ תפוזים, שהכנתי. העוגה שהפעם הוצאה בזמן מהתנור יצאה רכה, אוורירית, נימוחה וטעימה מאד. אפשר להגיד שאני מתלהבת, זה נכון!

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

חייבת, חייבת... עוגת לייקח

ישנים הרבה מאכלים, שמאד לא אהבתי בילדותי, ביניהם אורז, פשטידת אורז, מרק עגבניות, תפוחים אפויים, עגבניות, ריבת תפוזים, פודינג סולת (בקרוב), עוגות עם פרי וכמובן עוגת הלייקח. אבל עם השנים, בכל פעם מחדש, צצים אצלי פתאום רצונות עזים לאכול את אותם המזונות. דווקא עם עוגת הלייקח, לא קצרתי הצלחה ודווקא אליה, אחת לכמה שבועות, נכספת נפשי. והסיבה לכישלונות הרבים מאד פשוטה, עצלות או ליתר דיוק, הפרדת חלבונים והקצפת ביצים. בכל פעם שנתקלתי במתכון שדורש הפרדת ביצים ומיד לאחריו מתכון שמאפשר להכין את אותה העוגה מביצים שלמות, תמיד בחרתי בקיצורי הדרך. בכל פעם מחדש הייתה מתקבלת חביתה דחוסה בגוון ובניחוח תפוזי. ישנן בנות שנבהלות משמרים וישנן עקרות בית שהפרדת ביצים מעוררת אצלן חלחלה, למרות שמרנגים ומקרונים למיניהם עשיתי לא פעם בהצלחה. אבל איכשהו בכל פעם שזה מגיע לעוגת הלייקח, אני מחליטה לוותר על הבלגן ועל הלכלוך של שלוש קערות ומנסה שוב קיצור דרך לא מוצלח. כבר בחמש הדקות הראשונות של האפייה, אני מבינה את גודל הטעות. כל שנותר לי, עם שקיעתה של התובנה, שגם הפעם זה לא ילך, הוא לבהות בדכדוך בעוגה האומללה לבלוע את הריר, שהצטבר מהרגע שהמיקסר עבר מהארון אל המשטח ולהישבע: ששוב זה לא יקרה. והפעם זה באמת לא קרה, ללא כל קיצורי דרך ועם מתכון חביב ופשוט, שעבר שינויים מינוריים, יצאתי לדרך... שבסיומה, עוגת לייקח כהלכתה. ישנם אנשים רבים שסולדים מהעוגה בגלל הזיכרונות או בגלל הטעם. גם הטף לא הביע עניין אבל עם השיווק הנכון, תחת השם עוגת וניל, נזללה בשמחה ובמהירות.

עוגת לייקח – לפי מתכון של חיים כהן

6 ביצים
½1 כוס סוכר
½ כוס שמן זית
¾ כוס מיץ תפוזים
2 כוסות קמח עוגה

2 כפיות אבקת אפיה
מפרידים את הביצים ומקציפים את החלבונים עם חצי מכמות הסוכר ומעבירים לקערה גדולה. בקערת המיקסר שמים את החלמונים עם מחצית הסוכר ומקציפים לקבלת תערובת בהירה ואווריריות. מוסיפים לסירוגין מיץ תפוזים ושמן ואת הקמח עד לקבלת תערובת אחידה. מקפלים 1/3 מהחלבונים לתוך התערובת. מקפלים את התערובת בעדינות אל יתרת החלבונים. שופכים לתבנית פלא, לא משומנת ולא מקומחת. אופים כשעה ב-180 מעלות. כשהעוגה מוכנה הופכים את התבנית על גבי בקבוק ומקררים את העוגה כשהיא הפוכה. 10 דקות עבודה 3 קערות + 2 קעריות מלוכלכות = עוגה אחת מדהימה.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

Pain Rustique, געגועים לכפר

הימים ימי סתיו, ימים של געגוע. בשלב מסוים בחיי, אני מגלה איך הרגשנות הפואטית משתלטת עלי, לצד אמירות שרק הורים וזקנים אומרים, כמו גם חוסר היכולת לסבול רעש ולאכול מאכלים מתוקים יתר על המידה. הזמן עובר מהר יותר, הימים חולפים, שבועות מתחילים ומיד מסתיימים.
היו תקופות, בהן כבשתי והחמצתי כל דבר שזז, אפילו שאף אחד איננו אוכל כבושים אצלינו. היה לי ברור שזה הטבע הנשי של עקרת הבית, הצורך לשמר ולהחמיץ. לאחר מכן הגיע שלב הריבות והמרמלדות.
לאחרונה, הגעתי לשלב בו התחלתי למצוא את הטעם וההיגיון מאחורי המשלים והפתגמים ואני מוצאת עצמי משתמשת בהם בכל רגע חינוכי. פתאום עולה לו גם העניין בדת ובמסורת, הצורך לבנות לעצמי ולמשפחה זהות. ולצד כל אלה הגעגועים, כיסופים למקומות, לאנשים ולמצבים שבחלקם, מעולם לא ראיתי ולא חוויתי. הכול נקשר ביחד בקשר כזה שאינו ניתן להתרה. אני שונאת למצוא חוטים ושרוכים מעורבבים יחד, אין לי סבלנות, לעקוב אחרי הערבוביה ולהתיר אותה. כך גם קורה לי עם שטף הרעיונות, כשבשלב מסוים הם כולם נקשרים יחד, לערימה מעורבבת למין נזיד כזה כשכל אחד מאבד את הזהות והכול הופך לגבב אחד של תחושה לא מזוהה , בדרך כלל מעיקה.
פתאום, אני מגלה, שגם אצל אחרים, מתגלים רעיונות ומנהגים דומים. החיפוש אחר שורשים, העניין במסורת, הדעות היותר מיושבות, התובנה של החיים. אולי זה עניין של גיל, אולי זה עניין של תקופה, של מצב נפשי, של מצב לאומי?
לפעמים, זה נחמד לגלות שיש עוד כאלה שחושבים ומרגישים כמוך ולפעמים זה גורם לי להרגיש שבלונית, לא מקורית.

Pain Rustique לחם כפרי
לחם צרפתי, כפרי, דומה קצת לג'בטה, אוורירי, טעים וצנוע.

הפוליש (ערב לפני)

450 גרם קמח לחם (שטיבל 2)

450 גרם מים קרים מהמקרר

5 גרם שמרים טריים

בקערה, מערבבים מים עם שמרים, מוסיפים את הקמח ומערבבים לעיסה אחידה. מכסים בניילון ומניחים ללילה בטמפ' החדר 12 – 16 שעות.

הבצק (למחרת)

300 גרם קמח לחם (שטיבל 2)
75 גרם קמח מלא
75 גרם קמח שיפּוֹן

180 גרם מים קרים

17 גרם מלח (כף)

15 גרם שמרים טריים

900 גרם – הפולש כולו
בקערת המיקסרים שמים את הפוליש, המים והקמח, לשים עם וו לישה רק עד שהחומרים מתחברים בערבוביה. מכסים בניילון ומניחים לחצי שעה. תהליך זה, שבו הבצק נח כחצי שעה, לפני הוספת השמרים נקרא pre-ferment . בסיום המנוחה, מפזרים מעל הבצק את השמרים, ממוסים במעט מים ואת המלח. לשים במקסר במהירות בינונית, עד שמתקבל בצק רך ואחיד. מוציאים למשטח מקומח, מקפלים ומחזירים לקערה מקומחת. מכסים ומתפיחים כ 70 דק'. אחרי 25 דקות מוציאים לקיפול.
מחמים תנור ל 250 מע'.
בסיום ההתפחה, מוצאים את הבצק, למשטח מקומח ומחלקים עם שפכטל בעדינות ל 3 חלקים ריבועיים (צורה חופשית). מניחים את החלקים, עם הצד המקומח כלפי מטה, על גבי בד פישתן מקומח.
מתפיחים כ25 דק'.
שופכים מים רותחים לתבנית חמה או לתחתית התנור. הופכים את הבצק בזהירות על משטח עם סולת ומגלישים לתנור בשתי תנועות חדות. מוסיפים שוב מים חמים, מורידים טמפ' ל240 מע' ואופים במצב של טורבו כ 35 דקות.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

רומא לא נבנתה ביום אחד

רומא לא נבנתה ביום אחד ומסתבר, שגם בשביל פיצה צריך הרבה סבלנות וקצת יותר מחצי שעה. עכשיו אחרי ש"עליתי" על המתכון האולטימטיבי לפיצה, הבנתי שכולנו קרבנות דור האינסטנט. כל כך התרגלנו לסיפוק המיידי, פיצה תוך חצי שעה עם שליח או תוך שעתיים, מאפה בית. בורקס מהפריזר, גבינות מהסופר, פופקורן מהמיקרו כל הפירות והירקות, בעונתם ושלא בעונתם. זה נראה כאילו אני מערבבת פה מין שאינו במינו, אינסטנט עם הנדסה גנטית ופלאי הטכנולוגיה. אבל לא, זה הכול תוצרים של אותו סימפטום, חוסר היכולת לדחות סיפוקים.

במקומות בעולם בהם עוד אוכלים את ירקות ופירות העונה בעונתם, לפירות ולירקות, יש את אותו טעם ישן נושן, של הפרי עצמו. במקומות אלה, עוד אפשר למצוא את חיי הקהילה הישנים, את הקשר של האדם לעונות השנה ולטבע, את עבודות היד והמגע האנושי. את כל אותם דברים, שכולנו רצים ומחפשים כשאנו בחו"ל ומוותרים עליהם בקלות רבה לטובת הטכנולוגיה "הנוחה" כשחוזרים הביתה.נראה כי עם הרווח ה"מופלא" של ההנדסה הגנטית, שיצר זנים עמידים יותר, יפים יותר וכו', בא גם ההפסד, כמו אבדן הטעם. פודינג אינסטנט, או המעדן מהסופר, זו המצאה נפלאה וזמינה אבל אף אחד לא טורח לבשל יותר פודינג, כמה חבל. וכך התמכרנו לטעמי הפלסטיק, הפכנו לקרבנות הטכנולוגיה ואנחנו חולמים בנוסטלגיה על טעמים שעברו מהעולם, טעמים שהילדים שלנו אפילו לא יכירו.

וכך הכנתי בצק לפיצה, שהתחיל מכמה שעות במקרר והחזיק שם ארבעה ימים. אכלנו פיצה ביום הראשון שהכנתי את הבצק, אחרי כשמונה שעות, היא הייתה טובה. אכלנו פיצה אחרי יומיים, היא כבר הייתה טובה מאד. ואתמול, אחרי ארבעה ימים, הפקנו מהבצק פיצות נפלאות.מהיום, אני אדאג שיהיה לי תמיד בצק לפיצה במקרר, כי מי שלא גר במרכז תל אביב או בעיירה נידחת באיטליה ובכל זאת רוצה פיצה איטלקית דקה וטעימה, צריך לטרוח מבעוד מעוד ולחכות בסבלנות, הרבה סבלנות.נראה לי, שמתאים לי יותר לחיות את העבר בכל הקשור לבישול, למלאכת היד ולחיי הקהילה, רק שלא ייקחו לי את המחשב והאינטרנט. כתיבה בעט ויוני דואר זה ממש, ממש לא בשבילי.

בצק לפיצה

1 קילו קמח לחם (שטיבל 2)

600 גרם מים קרים

150 גרם מחמצת נוזלית

8 גרם שמרים טריים

17 גרם מלח

30 גרם שמן זית

שמים בקערת המיקסר את המים, השמרים, המחמצת, הקמח והמלח, מתחילים בלישה איטית עם וו לישה. כאשר המרכיבים מתחילים להיאסף לבצק, מוסיפים את השמן. ממשיכים בלישה איטית כ3 דקות ובמהירות גבוהה יותר כ15 דקות. מניחים לבצק לתפוח בקערה מכוסה כשעה וחצי עד שעתיים. מחלקים לכדורים של 180 גרם מקמחים מכל עבר ומניחים על תבנית מקומחת. מכסים את התבנית בשקית ניילון, סוגרים בעדינות, לא חונקים או מצמידים ושומרים במקרר לפחות 10 שעות ועד 5 ימים (שווה שווה את המאמץ). (לא ניסיתי להקפיא, יתכן שזה אפשרי)

רוטב לפיצה

עגבניות טריות / שימורי עגבניות איטלקיות, קצוצות

שמן זית

מלח

אורגנו

או, השם ישמור, רוטב פומדורו של ברילה

כשעה לפני האפייה, מחמים תנור לחום של 250 מעלות, עם אבן פיצה כמובן.

הרכבת הפיצה

מוציאים כדור מהמקרר, משטחים מעט בעזרת האצבעות, על משטח מקומח וממתינים מספר דקות. פותחים בעזרת מערוך, לעלה דק, דק, דק! מניחים על משטח עץ או מרדה מכוסה בסולת. מורחים את הבצק במעט שמן זית, מפזרים עם כף או מצקת, שכבה דקיקה של רוטב ומכסים בגבינה ותוספות.
לחילופין, אפשר לשלוח לתנור ללא הגבינה, רק עם רוטב או עם רוטב ועגבניות שרי או פטריות וכו', לאפות, להוציא מהתנור ולפזר מיד מוצרלה טרייה, שסוננה כשעה מנוזליה.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

קרקר צהוב, בסגנון איטלקי, עם ובלי (רוזמרין)

כן, ברור, הכל אפשר לקנות מוכן. אז למה, את הכל אני חייבת לנסות ולהכין בעצמי?
לא ברור לי, מה גורם לי, לעשות הכל לבד. למה אני לא מסוגלת לקנות לחם במאפיה, אפילו מאפיית בוטיק? למה אני לא מסוגלת לקנות יוגורט בסופר? למה אני לא קונה עוגיות, עוגות, חלות... ועכשיו גם קרקרים? הרי הקרקרים האיטלקיים, כל כך טעימים, אז למה להכין לבד?
למה כשאני חושבת על איזשהו מאכל, אני מרגישה מאותגרת ולא יכולה לנוח, עד שימצא המתכון, עד שאכין אותו לבד?
לא אין תשובות, רק שאלות.

קרקר צהוב, בסגנון איטלקי, עם ובלי (רוזמרין)
180 גרם קמח לחם (שטיבל 2)
130 גרם קמח סמולינה דורום (קמח פסטה איטלקי)

6 גרם אבקת אפיה
12 גרם מלח
60 גרם שמן
180 גרם מים

רוזמרין טרי
פרחי מלח
שמים את כל החומרים בקערה ולשים. הבצק קל ומתמסר. מוסיפים קמח או מים במידת הצורך. עוטפים בניילון ושולחים למקרר לחצי שעה. מחמים תנור ל 180 מע'.
מרדדים חצי מכמות הבצק, על משטח סיליקון מקומח, לעלה בעובי 3 מ"מ. משתדלים לשמור על קצוות ישרים. מחוררים וחותכים לריבועים או מלבנים. אופים כחצי שעה במצב טורבו, כדי לייבש את הקרקרים. לסיום, את אלה שלא השחימו, השארתי בתנור במצב של רוח בלבד (פעם ראשונה שהשתמשתי במצב זה! (ענת, צוחקת עכשיו)). מניחים את הקרקרים לייבוש על רשת וממשיכים עם המחצית השניה של הבצק. לקרקר עם רוזמרין ומלח, קוצצים את שני האחרונים יחד בסכין ומפזרים מעל הבצק. עוברים עם המערוך על הרוזמרין כדי להשקיע בבצק.
אם הקרקרים התקררו ואינם פריכים דיים, אפשר להכניס לתנור לסיבוב נוסף. זהירות לא לשרוף.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

אוכל מנחם

מרק ירקות עם שְפֶּצְלֶ'ה, מאכל יקי ידוע לימי גשם וסופה. ביום שישי, דווקא היה יום מתאים למרק ירקות עם שפצלה, בגלל מזג האוויר ובגלל מצב הרוח. אבל, דווקא ביום שישי לא היו לי ירקות וגם לא כוחות, אפילו להפקה קצרה שכזו. האבסורד באוכל מנחם, שכשזקוקים לו, לא ממש מתחשק להכין אותו. ואחרי שאוכלים אותו, לעיתים רחוקות, חשים בנחמה. ההפך הוא הנכון. כי אוכל מנחם, בדרך כלל, כרוך בזיכרונות, ברגשות ובטעמים אשר עלולים רק להגדיל את העצב והגעגוע.
מרק ירקות, הוא אוכל אינטימי, מסוג המאכלים, שאוכלים רק בחיק המשפחה. מרק ירקות זה לא מאכל שמגישים לאורחים. להגיש לאורחים, מרק ירקות עם שפצלה, זה כמו לארח בפיג'מה.
כשמבשלים מרק ירקות, הבית מתמלא בריח של בית. בהתחלה זה נעים ומחמם אבל אחר כך זה אולי קצת מעיק, כי ריח הירקות הרעננים, הופך פתאום, לריח כבד ומחניק, ריח של בישולים.
היום, קניתי ירקות, אך המזג לא בדיוק המזג הנכון. בכל מקרה את המרק הייתי חייבת להכין, מסוג הסיפוקים שאי אפשר לדחות. וגם הפעם, כמו בכל פעם שיש מרק ירקות, אכלנו הרבה יותר ממה שבטננו יכולה להכיל. עכשיו אנו יושבות ומעכלות וחושבות, האם באמת אי אפשר להסתפק בצלחת מרק אחת?
דבר אחד חשוב לדעת, מחר המרק יהיה טעים שבעתיים. כי מרק ירקות, הוא מסוג המאכלים, ש"טעימים יותר מחר".

מרק ירקות

1 בצל קלוף וחתוך לשניים

1 כרובית קטנה

1 בטטה גדולה

2 קישואים

2-3 תפוחי אדמה

2 גזרים

1 כוס אפונה עדינה (סנפרוסט)

2 ענפי סלרי עלים

מנקים את כל הירקות, קולפים וחותכים לקוביות גדולות. בסיר גדול, מחמים שמן זית ומוסיפים את כל הירקות. מטגנים קלות , מכסים במים, ממליחים, מכסים במכסה ומביאים לרתיחה. מבשלים על אש בינונית כשעה.

כשהמרק מוכן, מכינים שפצלה ומוסיפים.

שְפֶּצְלֶ'ה למרק
50 גרם חמאה או מרגרינה רכה (בטמפ' החדר)

1/2 כפית מלח

1 ביצה

1/2 כוס קמח

מערבבים את כל החומרים יחד בקערה. טובלים כף במרק, לוקחים כ 1/3 כף מהעיסה בכל פעם ומכניסים למרק הרותח. מבשלים כ 10 דק'.

href="javascript:window.print()">Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

קרקר עם גבינה ומרמלדת חַבּוּשִׁים

הקרקרים בגלל החַבּוּשִׁים, בגלל הגבינה ובזכות ענת.

(1) קרקרים מקמח מלא
(2) גבינת עיזים מעשה בית (בקרוב!)
(3) מרמלדת חַבּוּשִׁים או ממתק חַבּוּשִׁים
(4) זיתים שחורים מצומקים

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

קרקרים

לסבא שלי הייתה חנות לממכר ביסקוויטים בירושלים. הוא היה מוכר ביסקוויטים וקרקרים סוג ב', של פרומין, במשקל. החנות הייתה ברחוב אגריפס, ממש ליד שוק מחנה יהודה. החנות הייתה פשוטה, חשוכה עם מדפים מלאים בקופסאות פח מרובעות, עם הסמל של פרומין ומכסה פלסטיק עגול מלמעלה. היה שם גם דלפק, עם פינקס חשבונות, קופסת פח לכסף ומאזניים עם קערות פח ענקיות ומשקולות. בפתח החנות הייתה גלילת מפח ונדמה לי שמעליה התנוסס שלט דהוי עם הסמל של פרומין.
ביקרנו שם לעיתים רחוקות, אבל בכל פעם שהגענו, היינו הולכים לרחמו לאכול אורז עם שעועית ולשתות, תסס או מיץ פטל, בכוסות פלסטיק.
אחת לכמה שבועות, סבא היה מגיע לביקור, במרכז הארץ. הוא היה מגיע קצת לפני כניסת השבת, באוטובוס, כשבכל יד היה נושא שתי קופסאות פח ענקיות מלאות קרקרים וביסקוויטים. הקופסאות היו מחוברות בחוט או חבל דק זו לזו ובקצה ידית או לולאה. היו שם קרקרים מעוינים או קרקרים מלבניים וביסקוויטים מצופים בשוקולד...
נזכרתי בזה רק עכשיו כשחשבתי לכתוב את המתכון לקרקרים, סתם כך ללא תוספות. אבל פתאום המילה קרקר הזכירה לי את סבא, את רחוב אגריפס, את החנות עם גלילת הפח ובעיקר את הקופסאות עם מכסה הפלסטיק, העגול, הירוק. קופסא עם ריח של קרקר.

קרקרים, מקמח מלא וכל מיני
180 גרם קמח לחם (שטיבל 2)
140 גרם קמח מלא
6 גרם אבקת אפיה
60 גרם גרעיני פשתן
60 גרם שומשום מלא

12 גרם מלח
70 גרם שמן זית
200 גרם מים קרים
בקערת המיקסר, מערבבים יחד את כל החומרים היבשים, אחר כך מוסיפים את השמן והמים. לשים עם וו גיטרה, לישה קצרה, לקבלת בצק. עוטפים בניילון ומניחים בצד ל20 – 30 דקות.מחמים תנור ל190 מע'.
על משטח סיליקון מקומח היטב, פותחים שליש מהבצק לעובי של 2 מ"מ. מחוררים וחותכים לריבועים.
מניחים מעל נייר אפיה ועליו תבנית נוספת ואופים 30 דק'. מסירים את התבנית והנייר ואופים בטורבו עוד 10 – 15 דק', עד שהקרקרים משחימים ומתייבשים, אך לא נשרפים. מקררים ובודקים את מידת הפריכות. אם הקרקרים אינם פריכים מספיק, אפשר להמשיך ולאפות במצב טורבו.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

יום שישי ה-13 או למה לא כדאי להכין חמש חבילות פופ קורן במיקרו, ברצף?

היום הסתבר לי שאני לא הראשונה, מכאן גם בודאי לא האחרונה, שהכינה חמש חבילות פופקורן במיקרוגל ובתרם הוכנסה החבילה השישית, הוא, המיקרוגל, שווק.
הייתי אמורה להכין שש חבילות פופקורן לאירוע בבית הספר, כשמחיתי, היציעו לי להכין נקנקיות במקום, אז דבקתי בפופקורן. עבדנו בסרט נע, הכנסנו שקית למיקרוגל ל 4 דק', הוצאנו לקערה, הכנסנו שקית נוספת, ארזנו את הפופקורן שבקערה, בשקיות סנדביץ' מתכלות(!) וכן הלאה. בסיומה של השקית החמישית, המיקרוגל בן ה17 עצר מלכת, שווק, נדם והחשיך. ניסיתי הכל ואז גם הבחנתי שהוא לוהט, ממש כמו שקיות התירסה, שבאו ויצאו ממנו האחת אחרי השניה.
בצער רב, עזבנו בדרכינו לאירוע. בשיחות תרום הסעודה, התברר שזה קרה כמעט לכולם (עוד שניים חוץ ממני).

מסקנה: פופקורן ממלא את הבית בריחות שקשה להיפטר מהם וממית אסון על מכשירי המיקרוגל.
כשחזרנו הביתה, גילינו שהמיקרו קם לתחיה. צירוף מקרים? תקלה זמנית? יום שיש ה13? לא זה ברור מאד שיש בעיה בהכנה של יותר משקית פופקורן ברצף. וחבל שאף אחד לא הסיק את המסקנות מוקדם יותר, או לפחות מצא לנכון לפרסם את המיקרה.

חַבּוּשִׁים

למי שיש שעתיים וחצי פנויות וצורך מטורף בממתק חבושים ספרדי (Ate De Membrillo).
הפרי הזה, החַבּוּשׁ, מעלה בי מחשבות על כפרים ועיירות רחוקים, מזכיר לי סיפורים של שי עגנון וצ'כוב, מעלה בי תמונות של נשים גדולות וחזקות, שיכולות לחַבּוּשׁ והוא לא יכול להן. בחַבּוּשׁ גלומים כל כך הרבה מראות, ניחוחות וזיכרונות. אני זוכרת את הפעם הראשונה, שנתקלתי בפרי השעיר הזה, בגדרה, בבית של מכרים (גם המילה "מכרים" משתלבת היטב עם סיפורי החבוש, כמו גם המושבה גדרה), המגע השעיר של הפרי הפתיע אותי והשאיר עלי רושם עז. ריח החבוש מבושם והצבע הכתום שהוא מקבל עם הבישול מקסים ומעורר.
מראה ממתק, מרמלדת החבושים גרם לי לרצות להכין אחד כזה בעצמי. ריבות חבושים הכנתי כבר פעמים רבות. בכל מה שקשור לריבה, זה אחד הפירות היותר מתמסרים. אבל ממתק כזה עוד לא עשיתי. יש הגורסים בבישול ממושך ויש הגורסים בייבוש בשמש. אני בחרתי להקריב שעה נוספת מחיי, על מזבח החבוש ולא להיאבק באבק ובחיות הפרא.

ממתק חַבּוּשִׁים
2 ק"ג חבושים
סוכר לפי כמות המחית המתקבלת. ביחס של כ3 : 4
שוטפים את החבושים היטב מחלקים ל4 חלקים, מגלענים ומכניסים לסיר עם מים ומעט לימון שלא יהפכו חומים מהחמצון. אין צורך לקלף ולגלען. החבושים שאני קניתי בשוק הם דווקא מהזן החלק, האמריקאי. אם נפלו לידכם חבושים שעירים נקו ושפשפו את הקליפה היטב לפני שתפרסו.מכסים את החבושים במים, מרתיחים ומבשלים כ20 דק', ללא מכסה, עד שרכים, למגע סכין. נפטרים מהליבה והגרעינים. טוחנים את החבושים המבושלים על קליפתם למחית, בעזרת פודפרוססור עם הסכין מולן א לגום (Moulin a legumes) תוך שנפטרים מהקליפות. שוקלים את המחית שהתקבלה, לי יצא כ1400 גרם ומוסיפים לה סוכר ביחס של כ 4 : 3. אני הוספתי 1 ק"ג סוכר. מביאים לרתיחה ומבשלים על אש בינונית עד נמוכה תוך ערבוב, כשעה וחצי. בהתחלה העיסה מבעבעת במתינות לקראת הסוף הבעבוע מזכיר לבה רותחת (כדאי לכסות הסיר ברשת נגד התזות). מערבבים את העיסה עד שמסמיכה וניתן לראות את תחתית הסיר בזמן הערבוב (לא רק בשוליים, גם במרכז). מומלץ לבחוש בכף א ר ו כ ה ולהיזהר מנתזים של הלבה הרותחת. משטחים על משטח סיליקון, מחכים שיתקרר ומחלקים למעוינים.
אפשר לטבול בקוקוס, אפשר לאכול ככה סתם, אבל הכי הכי , זה לאכול עם גבינה חריפה, כמו תום על קרקר.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

לחם לבן ורך בהזמנה

לפני מספר ימים, שחר השתתפה ביום גיבוש כיתתי. באותו יום היא אכלה לחם שהכינה אחת האמהות, לחם לבן, רך וטעים. מיד היא עוררה את האגו האימהי שלי (אמא יש רק אחת ורק הלחם של אמא טעים!) החלטתי להכין לחם לבן על בסיס פוליש* מוברש בחלב, לקרום רך. הלחם יצא טעים מאד מאד, אבל לא הלחם עליו חלמה שחר. רק בארוחת הערב, נוסף הפרט הבא: ללחם היה טעם כאילו הוא טוגן. נראה לי, ששחר אכלה לחם תימני, שנאפה עם הרבה סמנה (חמאה תימנית מזוקקת). בכל מקרה המתכון הזה צורף לפנתיאון המתכונים.
הפוליש (ערב לפני)
300 גרם קמח לחם (שטיבל 2)
300 גרם מים קרים מהמקרר
6 גרם שמרים טריים
בקערה, מערבבים מים עם שמרים, מוסיפים את הקמח ומערבבים לעיסה אחידה. מכסים בניילון ומניחים ללילה בטמפ' החדר.

הבצק (למחרת)
600 גרם קמח לחם (שטיבל 2)
300 גרם מים קרים
17 גרם מלח (כף)
12 גרם שמרים טריים
600 גרם – הפולש כולו
בקערה של מיקסר, שמים את המים וממיסים בהם את השמרים. מוסיפים את הפוליש, הקמח והמלח. מערבלים עם וו לישה במהירות איטית כ3 דקות ובמהירות גבוהה כ7 – 10 דקות. מתקבל בצק, רך באופן יחסי. מוצאים למשטח מקומח, מקפלים ומניחים להתפחה. מאחר והייתי צריכה לצאת מהבית, הנחתי לבצק לתפוח כ6 שעות במקרר. התפיחה בקרור, הפכה את הבצק לנוח לעבודה וליצירת צורת הלחם. צרתי מהבצק שני כיכרות לחם והנחתי להם לתפוח בין קפלי בד פשתן מקומח כשעה. מחמים תנור ל 240 מע'.

חרצתי את ככרות הלחם, הברשתי בחלב ושלחתי לתנור. הכנתי "קיטור" ביתי, שפכתי לתחתית התנור מעט מים רותחים. הורדתי את הטמפ' ל220 מע'. אפיתי 8 דקות במצב של טורבו ועוד 35 דקות במצב רגיל.

*פוליש- סטרטר ללחם במסורת האופים הפולנים. בבאגט לדוגמא, משתמשים בפוליש.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

להטוטים

האופה, אופה, הקונדיטור, מכין עוגות, הצייר מצייר... ועקרת הבית עושה להטוטים.
ביום שישי בבוקר נכנסתי למטבח להכין את ארוחת הערב, לבני הבית ולאורחים, משהו שיתאים לגדולים, לקטנים ולצמחונים. עמדתי להכין: לחם מחמצת שאור וחלה, קישים קטנים, רוסט ביף, גלטה (Gallete) ועוגת שיש. כמה נפלא, אם אפשר היה, לפעמים, לעסוק בארוחה בלבד. אבל עקרת הבית, אינה יכולה להתעלם מקיומם של המשפחה, הבעל והילדים, הכלבים, הבית, הכלים, ההסעות, הקניות ועוד ארוחת צהרים אחת בדרך לארוחת הערב. עקרת הבית, אינה יכולה לוותר על העיסוק בכל אותם דברים ו... כמובן לא תאציל סמכויות. כזו היא עקרת הבית.
אז התחלתי בבצק לחלה והמשכתי בבצק ללחם שהתחלתי כבר ערב קודם. אחר כך הכנתי בצק פריך מלוח (בהחלט שונה מהמתוק גם בסוכר וגם במרקם) ושלחתי למקרר. אידיתי את התרד לגלטה (Galette – round flat French pastry). קיפלתי את הבצק של הלחם פעם ראשונה. קיפלתי את הבצק של החלה, פעם ראשונה. פתחתי את הבצק לקישים הקטנים. נשברתי וביקשתי מאבא דוב שישרוף את החצילים שקנה לפני חצי שעה, אחרי שנשברתי וביקשתי שיעשה "השלמות בסופר" בדרך הביתה. קרצתי עיגולים מהבצק של הקישים וסידרתי בתבנית החדשה, שנרכשה "בקיטשן וורקס", בזכות עינה החדה של ענת. מזגתי להם מילוי, חצי עם גבינה וחצי עם גבינה וזיתים לבקשת הדוב החולה שהחלים. הקישים נכנסו לתנור ואז התחילה הדאגה. האם אספיק לאפות אותם ואת הגלטה מספיק מהר בכדי לפנות מקום לחלה? פתאום נזכרתי, הדובים תיכף יוצאים לשיעור גלישה ואין לי שום דבר לארוחת הצהריים. מיד החלטתי להפוך את שאריות הבצק עלים, שיישארו אחרי שאקרוץ ממנו גלטה, לבורקסים מאולתרים במקום לעוגת התפוחים, שקודם עוד חשבתי לעשות. מהר ביקשתי מאבא דוב, עוד עזרה קטנה, לזרוק 3 תפוחי אדמה למיקרו, על צלחת מתאימה. הגלטה קרם עור וגידים. שאריות הבצק הפריך, מולאו בחצילים שרופים עם פטה, לקישים בינוניים. שאריות הבצק עלים מולאו במלית קצת שונה של חצילים שרופים ופטה,לבורקס למבוגרים. שאריות נוספות של בצק עלים מולאו בתפוחי אדמה עם גבינה לבנה, לא לפני שהמלית נטעמה ע"י הדוב ואושרה, לבורקס לקטנים. הקישים נאפו ויצאו, כל האחרונים נכנסו לתנור במקומם. המטבח נראה כמו אחרי סערה. ניקיתי קצת שטפתי, קיפלתי את הבצק של הלחם, פעם שנייה. קלעתי את החלות והנחתי לתפיחה. הכנתי סלט, הוצאתי את הבורקס, שלחתי את הדובים עם ציידה לים. עשיתי הפסקה ואכלתי עם שחר ארוחה קלה (יש תמונה) של כל ה"שאריות" מההכנות עד עכשיו.

הכנסתי את החלות לתנור, צרתי צורות של לחם (shaping) ושלחתי להתפחה בסלסילות מקומחות במקרר. הוצאתי את החלות וחממתי את התנור ל250 מעלות צלזיוס לקראת הרוסט ביף, שהתחמם בינתיים בחוץ. לקחתי את שחר לצופים. חזרתי ואפיתי את הרוסט. ניקיתי כמה כלים, טיאטאתי את כל העלים, שהתעופפו פנימה והכנתי עוגה. הוצאתי את הרוסט מהתנור, הכנסתי את העוגה במקומו והתיישבתי לראות פרק של "העשב של השכן" (הייתי לבד). הוצאתי את העוגה. ראיתי עוד פרק (עדיין הייתי לבד). הוצאתי את הלחמים מהמקרר שיתפחו קצת בחוץ. אפיתי את הלחמים. הכנו ביחד, סנגריה מלמברוסקו בשילוב פרוסות תפוזים מהעץ שבחצר.
האורחים הגיעו, הכנתי סלט מחסה, מלפפונים, אפרסמון ואגס אינדיאני והתישבנו לאכול.
האורחים הלכו, המטבח מבולגן, הכיור מלא כלים. הלכנו לישון.
בבוקר אבא דוב ריחם עלי וניקה את הכול (כמעט (פולניה) ).

גלטה Galette – round flat French pastry
ראיתי כאלה בכמה וכמה בלוגים בעולם, רובם צרפתים כמובן, והם כל כך מצאו חן בעיני, שהייתי חייבת להכין אחד כזה בעצמי. כמובן שברובם המילוי היה מתוק, אבל כל מילוי יאה למאפה כזה. אני החלטתי ללכת על מילוי תרד. המאפה, מורכב למעשה, משני עיגולי בצק, התחתון קטן מעט מן העליון. זוהי תובנה חשובה, להמשך העבודה.
הבצק:
חבילת בצק עלים עשוי חמאה!
למילוי:
2 חבילות עלי תרד שטופים של שטראוס
150 גרם גבינת פטה
חלמון ביצה
אגוז מוסקט
סומק
להברשה:
חלמון ביצה
מפשירים את בצק העלים, לפי ההוראות, 6 שעות במקרר. פותחים על משטח מקומח ומרדדים מעט. מעבירים את הבצק לנייר אפייה. לחלק התחתון, מסמנים בקלילות עיגול מעט קטן יותר מהעיגול איתו עומדים לחתוך את שולי הבצק.
מאדים את התרד, בסיר פסטה, מעם מעט מי מלח, מסננים, מקררים וסוחטים היטב. מערבבים את כל חומרי המילוי ומניחים במרכז העיגול שסימננו ומשאירים שוליים של כ 2 ס"מ לסגירה. מניחים מעל חתיכה נוספת של בצק עלים מרודד. וחותכים בעזרת תבנית או קערה, את השוליים. אני נעזרתי בתבנית פאי מתפרקת. השתמשתי בחלק התחתון לסימון הבסיס ובמסגרת המשוננת לחיתוך שני החלקים בו זמנית. מהדקים את השוליים. קורצים פתח קטן, במרכז חלקו העליון של הבצק, בכדי שלא יתנפח ויתפוצץ בזמן האפיה. מורחים את חלקו העליון של הבצק בחלמון ביצה ומקשטים בעזרת חלקו הכהה של הסכין.
אופים בתנור שחומם מראש ל190 מע' עד שמזהיב.

הקישים הקטנים

בצק פריך מלוח:
175 גרם קמח לבן רגיל מס' 1(לא קמח עוגיות לבצק פריך)
1/2 כפית מלח
14 גר' סוכר
110 גר' חמאה קרה חתוכה לקוביות
30 - 60 מ"ל מים קרים
שמים במעבד מזון את כל המרכיבים פרט למים ומפעילים בפולסים קצרים, לקבלת בצק פירורי. מוסיפים את המים, מעט בכל פעם ומפעילים את מעבד המזון בפולסים קצרים, עד לקבלת כדור בצק. עוטפים בנילון ושולחים למקרר לשעה ומעלה. מרדדים על גבי משטח מקומח לעלה דק וקורצים ממנו עיגולים. שמים את עיגולי הבצק בתבנית מאפינס, ממלאים במילוי הרצוי, כמעט עד למעלה. אופים בתנור שחומם מראש ל190 מע', עד שהמילוי, משחים קלות. מחכים בסבלנות עד שהקישים יתקררו ומוציאים אותם בקלות.
בזמן האפיה, המילוי עולה ותופח, אך כשהקישים מתקררים הוא צונח חזרה פנימה.
מילוי:
2 ביצים
חצי מיכל שמנת מתוקה (10%)
חצי כוס מיזיטרה(גבינה יוונית רכה) / פטה / בולגרית
אורגנו / זעטר
מעט מלח
מחית זיתים (זיתים שחורים טחונים דק דק)
אפשר גם חצילים, פטריות, קישואים, עגבניות מיובשות, בטטה...
את שאריות הבצק ניצלתי עד תום והכנתי מהם קישים מעט יותר גדולים, ברינגים, עם מילוי חצילים שרופים, פטה, מעט שמנת וביצה.

עוגת השיש - עוגה בחושה
מתכון שמצאתי בעל השולחן

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

חצי כשר

לפני זמן רב, צפיתי בתכנית טלויזיה, שארחה את איילת לטוביץ' וקובי אריאלי. הדיון היה סביב הסוגיה: "האם זה נכון וראוי, לשדר מתכוני אוכל לא כשרים בערוצי הטלויזיה הישראלים?"
כמובן שעלו בין היתר הנושאים של החופש העיתונות, הכפייה הדתית ועוד. נקודה אחת, שציין קובי אריאלי, עוררה בי מחשבות רבות. קובי אמר, שקיים דבר אחד, שהוא אינו מוכן לקבל ואו לראות בשום אופן, בישול חזיר בערוצים ישראלים. החזיר, תמיד ישאר סמל, למות קדושים, לאיסור החמור, שיהודים רבים היו מוכנים לקפד חייהם ובלבד שלא יאלצו לעבור עליו.
אכילת או אי אכילת חזיר היא סוג של סמל בהקשר שלנו, היהודים. הרי אנו יושבים פה בארץ בטענה של זכות אבות. אבותינו היהודים, הישראלים, שישבו בארץ ישראל עוד בתקופת התנ"ך. אבותינו שירשו את הארץ בזכות דתם ואמונתם.
כל זה הביא אותי למחשבות על הקשר שלי לדת, ליהדות, לישראליות והאם זה באמת כל כך קשה, לא לאכול חזיר? או לפחות לא לאכול חזיר בארץ ישראל? מה נשאר לי ולילדי מהדת/המסורת, היהודית, זו ששמרה עלינו כל אותן שנים בגלות?
אצלינו בבית, כשהייתי ילדה קטנה, נהגו לעשות קידוש ביום שישי. עם השנים זה התפוגג. אצל השכנים הדתיים, ראיתי, הבדלה. הילדים שלי, חווים קידוש, רק בחגים וזה כמעט המפגש היחיד שלהם עם השורשים.
מאז אותו דיון, אני מתקשה באכילת חזיר, גם בחו"ל ועל אחת כמה וכמה בארץ. אז כאשר הילדים ביקשו "ספגטי קרבונרה", החלטתי להחליף את הפנצטה (קוביות בשר חזיר מעושן), בחזה אווז מעושן (עם כל הצער על האווז). נשארה הסוגיה של שילוב השמנת במתכון. אמנם לא בכל המתכונים מופיעה שמנת ואפשר גם בלי, אבל אני תרצתי לעצמי, שהכתוב אומר: "לא תאכל גדי בחלב אימו". לא נאמר דבר על עוף וחלב. ובכלל למה דג הוא פרווה ועוף הוא בשר? הרי ישנם דגים שהם יונקים ועופות לא.
בין אם זה משבר גיל הארבעים פלוס ובין אם זה סתם שיגעון חולף, ישנם מספר דברים בדת/ במסורת שקוסמים לי, בזמן האחרון.

ספגטי קרבונרה
1 חבילת ספגטי
150 גרם חזה אווז (ללא השומן) חתוך לקוביות קטנות
100 מ"ל שמנת 10%
3 חלמונים

1 ביצה
מטגנים את חזה האווז במחבת יבשה (בשר האווז מספיק שמן), עד שמשחים, זהירות לא לייבש אותו. מקררים מעט.
בקערת הגשה, מערבבים את החלמונים, הביצה, חזה האווז והשמנת, למרקם קרמי.
מבשלים את הספגטי, אל דנטה. כשהספגטי מוכן, מסננים ומעבירים בזריזות, לפני שיתקרר, לקערה עם הרוטב. תוצאת המפגש של הספגטי הלוהט עם הביצה, יוצר בישול עדין של הרוטב ומעניק לו מרקם מדהים.
מערבבים ואוכלים.

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

הדוב חולה

כשהילדים של אחרים חולים, זו רק שפעת. כשהילדים שלי חולים זה תמיד בגדר סכנת חיים, גם אם הם רק מצוננים. וכך ביליתי את הלילות האחרונים בנים לא נים, כשכל שעה, נגעתי במצח הדוב ובעורף ליתר בטחון, להרגיש מה מידת החום ואיך הנשימות. אחרי שלושה ימים של חום גבוה (סביב ה39), ללא כל סימפטומים, נשברתי ולקחתי את הדוב הקטן לרופא. כמוני, היו שם עוד אלפי הורים וילדים חולים, מצוננים, משתעלים. נכנסתי לפניקה, כמה לא מפתיע, מהמחשבה על כל המיקרובים, שיתנפלו עלינו ויחזרו איתנו הביתה, אבל חיכיתי בהתמדה. לבסוף זכינו לאבחנה הלא מקורית, שפעת.

בבוקר קמתי מלאת מוטיבציה ורצתי לסופר להביא פרודוקטים למרק עוף. הרופא שלנו אומר: שמרק עוף טוב לריפוי כל סוגי המחלות, החל משפעת, דרך מחלות מעיים ואפילו לסתם חלושס, גופני או רוחני. הוא אמר שישנם מחקרים רבים שמוכחים שזה נכון. מאחר ולא נרשמה לדוב, כל תרופה אחרת, יצאתי למבצע מרק העוף.
בעוד המרק מתבשל, חכחתי בדעתי, מה לעשות עם חלקי העוף המכובס, שישארו בסוף הבישול. התלבטתי בין טורטיות מקסיקניות לבין פסטיות מרוקאיות כשלבסוף נזכרתי באופציה של טורטליני, הלא הם הקרפלך האיטלקיים. כל המשפחה מרגישה שהרוויחו מהשפעת, שבינתיים מראה סימני נסיגה.

מרק עוף - בזכות השפעת ומזג האויר
את מרק העוף אני מבשלת בסיר של פסטה, כך שבסיום, הכל נשלף עם המסננת ואין צורך לסנן לקערות ולהחזיר לסיר ולנקות את מה שנשפך בדרך. בסיר שמתי: שתי כרעיים של עוף, ללא עור, מנוקות, חצויות ושטופות, שתי חתיכות של גרון של הודו (עיצה גאונית של ענת), חזה עוף אחד, צרור פטרוזילה, קצת שמיר, שני ענפי סלרי, שני גזרים, בצל אחד שלם, מקולף, שנעצתי בו שני נעצי ציפורן (התבלין), כמה גרגירי פלפל שחור ושני ענפי רוזמרין. בישלתי שעתיים וסיננתי.

טורטליני - בזכות מרק העוף
300 גרם קמח סמולינה דורום עם רבע כפית מלח ו3 ביצים. לשתי טוב טוב, עד שהתקבל בצק אלסטי, מעט נוקשה. כיסיתי ונתתי לו לנוח כחצי שעה.
למילוי: טיגנתי בצל חתוך גס בשמן זית עד שהזהיב וטחנתי במטחנת בשר, יחד עם חלק מהעוף והפטרוזיליה.
פתחתי את הבצק, בעזרת אבא דוב ודוב מחלים, במכונת הפסטה, עד לשלב אחד לפני אחרון. קרצתי עיגולים, מלאתי במלית, סגרתי לחצי עיגול והידקתי הקצוות למראה הטורטליני.
כמעט שבישלתי את הטורטליני המוכנים במרק. ברגע האחרון, גיא (קרוב רחוק), שבא לייעץ בענייני שיפוצים, אמר שאולי כדאי לבשל במים, כמו הקרפלך, הוא צדק.
בישול מהיר במים רותחים עם מלח וסינון לקערה.
הטורטליני והמרק התאחדו בצלחות האישיות.

ולסיום, שיר שאמא שלי היתה מקריאה לי לפעמים כשהייתי חולה. אתמול חיפשתי אותו, מצאתי והקראתי לדוב, באופן מפתיע זה שיעשע אותו, או שהוא סתם שיתף פעולה, כדי לא להעליב.
הדוב חולה, חולה הדוב, ודאי אכל דבר מה לא טוב, עתה שוכב עצוב כל כך, ונאנח, ונאנח...הכל סביבו מתרוצצים, עצות טובות מייעצים: אולי נמרח מעט ביוד? היוד תמיד מועיל מאד! אולי תחבושת רטובה אמרה זהבה הבובה. אולי נרחץ אותו במים? אולי נרכיב לו משקפיים? וכל עצה טובה כל כך - אך הוא בוכה ונאנח... בכה בכינו גם אנחנו, ונאנחנו, התייפחנו... הציל אותנו מר שפן, בר דעת הוא, לא פטפטן. והוא הכריז, מכל מקום טובה תרופה אחת - מדחום! מדחום גדול, מדחום אמבט, הוא ירפא אותו מיד! וכך היה. ובא מדחום, וחיש מהר מדד החום, ולא עברו חמש דקות - קפץ הדוב מוכן לרקוד.
(הדוב חולה , מרים ילן שטקליס)

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה

המרדף אחרי החורים

המרדף אחרי לחם מחורר. לפעמים זה מצליח. הפעם הכנתי את אותו הלחם, אותו המתכון, בלי גרעינים ועם המחמצת הפראית של דורון . התחלתי אתמול לקראת הצהריים. כנראה שלא התפחתי מספיק את המחמצת, לפני שהתחלתי להכין את הבצק או אולי בגלל הקור, אבל הבצק לא תפח יפה. קיפלתי שלוש פעמים במרווחים של שעה ובכל זאת, נראה לי שצריך לתת לו לתפוח עוד הרבה זמן. אז עיצבתי ממנו שתי ככרות והנחתי בסלסילות מקומחות בקמח שיפון להתפחה. הנחתי לככרות לתפוח 14 שעות במקרר ועוד שעה נוספת, הבוקר, מחוץ למקרר. אפיתי והתפללתי. אז כנראה שההתפחה האיטית בשילוב המחמצת הפראית, השיגו לחם עם חורים נפלאים. והטעם, אין מילים...

Print Page - להדפסת פוסט זה בלבד, יש להכנס לפוסט לפני ההדפסה